לבכות כל הדרך מן הבנק / עו"ד אהוד פלג
מר ישראלי עשה את דרכו אל הבנק כשהוא מהרהר במה ששמע זה עתה מחברו, לקוח של בנק אחר, אותו פגש במקרה ברחוב.
החבר סיפר לו כי החליט לאחרונה להעביר את חשבונו לבנק חדש, שבו עמלות העו"ש מאוד גבוהות: 2.20 ₪ לפעולה בערוץ ישיר, ו-6.90 ₪ לפעולת פקיד, אולם הריבית על האוברדראפט היא רק 11%. מעניין, חשב מר ישראלי, אצלי הריבית על האוברדראפט היא 14% ולעומת זאת העמלה על פעולה בערוץ ישיר היא 1.40 ₪ ופעולת פקיד 5.5 ₪. באיזה בנק יותר משתלם לי לנהל את חשבון העובר ושב שלי, אם אני נמצא באוברדראפט קבוע של 2,500 ₪ ומבצע בחודש 12 פעולות פקיד ו-18 פעולות בערוץ ישיר? תוהה ומבולבל הגיע מר ישראלי לבנק שלו; גירש את המחשבות המציקות ועשה את מה שנהג לעסוק מימים ימימה: נכנס לבנק, כשהוא משלים עם העובדה כי כנראה לא יידע לעולם את התשובה.
סיפור זה איננו דמיוני , למרות שהוא מאד מעצבן.
במחקר שערך מכון גיאוקרטוגרפיה עבור המועצה לצרכנות, על מדגם ארצי מייצג של 500 איש בשנת 2011 כשלו 70% מן הנשאלים בניסיון להשיב על שאלה זו.
זוהי בתמצית האמת העצובה על מצבו של ציבור לקוחות משקי הבית בתחום הבנקאות.
הצרכן הממוצע הוא למעשה לקוח שבוי בבנק שלו: אין לו יכולת השוואה, אין לו יכולת מיקוח והוא אינו עובר מבנק לבנק.
התוצאה היא ברורה וכואבת: השירותים הבנקאיים למיגזר הפרטי יקרים מאוד ולציבור אין יכולת התגוננות.
הסיבה העיקרית לכך היא כי בבואו להשוות את עלות השירותים הבנקאיים בין הבנקים השונים, כדי להחליט היכן כדאי לו לנהל את חשבונו, נתקל הצרכן בערבוביה של עמלות עו"ש בשקלים וריביות באחוזים, ואינו יכול למצוא את ידיו ורגליו בתסבוכת המתמטית (לא כולנו כלכלנים ולא כולנו זוכי פרס נובל).
הבנקים נהנים מאד ממצב זה ורוקדים לצלילי המטבעות והכספים שהם המחיר למוגבלותו זו של הציבור. אין להם שום כוונה לשנות את המצב, ולהיפרד מן התרנגולת המטילות ביצי זהב.
נהפוך הוא, מיגזר משקי הבית הוא שק החבטות של הבנק, בכל מה שנוגע לריבית על האשראי. הבנקים מנצלים את היעדר התחרות במיגזר זה (שהרי אם לא משווים ולא מתמקחים – אין גם תחרות), ומרוויחים מן האשראי של הצרכנים הביתיים באופן יחסי יותר מפי 2 לעומת המיגזר העיסקי התחרותי.
זאת, למרות שהגיון כלכלי מחייב כי דווקא המיגזר היוצר סיכון ישלם יותר, והעובדה כי הסיכון במיגזר העיסקי רב יותר.
המשמעות לציבור הצרכנים היא כבדה – הוא משלם למעלה מ-3 מיליארד שקלים יותר בשנה, בהשוואה למה שהיה משלם לו היה נהנה מן הריבית שמקבל המיגזר העיסקי.
מאותו המחקר של המועצה לצרכנות עולה גם הכיוון לפתרון: 65% מן הצרכנים השיבו כי יתחילו להשוות את כדאיות ניהול החשבון בין הבנקים השונים, אם יפשטו עבורם את ההשוואה, 56% ענו כי יתחילו להשוות את הריבית על האשראי אם יוציאו מן המשוואה את עמלות העו"ש (פי 4 לעומת המשווים את הריביות היום).
הכתובת, אם כן, נמצאת על הקיר: סילוק עמלות העו"ש, יסיר את המיסוך שהן יוצרות, יקל על ההשוואה, ויחשוף את פער הריביות בין הבנקים ליכולת השוואה של הצרכנים. צרכן שישווה הוא גם צרכן שיוכל להתמקח , ולצמצם לעצמו הוצאות גבוהות ומיותרות.
זהו המפתח ליצירת התנאים להתנעת תחרות בתחום הבנקאות.
מפתח זה נמצא כיום בידי הממשלה והמחוקק.
הצעת חוק שיזמה המועצה לצרכנות להסדרת בעיית עמלות העו"ש, עולה ביום ראשון לועדת השרים לחקיקה. את ההצעה מובילים 6 ראשי ועדות בכנסת בראשות יו"ר ועדת הכלכלה, ח"כ כרמל שאמה=הכהן, ויו"ר ועדת הכספים משה גפני, ובין היוזמים גם 4 ראשי סיעות ובסך הכל 21 חברי כנסת משלל סיעות הבית.
3 עקרונות להצעה:
1. בנק המרוויח מחשבון העו"ש שלנו באמצעות הריביות, לא יגבה גם עמלות עו"ש.
2. המפקח על הבנקים יקבע את יתרת הזכות ויתרת החובה המינימליות שמעבר להן הצרכן יהיה פטור מעמלת עו"ש.
3. תבוטל עמלת המינימום הנגבית מן הלקוחות שלא מבצעים מספיק פעולות לדעת הבנק (אם אין עמל – אין הצדקה לעמלה).
מחאות הקיץ הצרכניות, שפסחו עד עתה על המיגזר הבנקאי, שידרו בצורה מאד ברורה את צו השעה: צדק חברתי וצרכני ומאבק ביוקר המחיה.
הממשלה תקבע ביום ראשון אם ייעשה צדק לצרכנים גם בתחום הבנקאות, או שנמשיך לבכות כל הדרך מן הבנק.
* הכותב הינו מנכ"ל המועצה הישראלית לצרכנות
